משחק החיקוי

נכנסתי לסינמה סיטי בכוונה למצוא "סרט של בנים" כמו שאני אוהב, בעצם אולי נתחיל בבית.

 

יום חמישי, ערב, אחרי שבוע עבודה קליל, אחרי שבשבת היא אמרה לי שזה לא מתאים יותר, שאחרי חמישה שבועות היא ציפתה להרגיש שאני יותר קרוב אליה מבדייט הראשון. היא צודקת, זה לא היה רחוק מהמציאות.

 

יחד עם זה אני הייתי נותן לזה עוד סיכוי, לא כמו בעבר, הפעם זה התבשל אצלי על אש קטנה, כבר מההתחלה ראיתי איך אנחנו לא מתאימים, איך זה לא מסתדר לי בדיוק במשבצת של האישה שלי. אבל כן רציתי. ראיתי במודע את הטוב (רציתי לכתוב שראיתי רק את הטוב, אבל זה לא יהיה מדוייק), הערכתי מאוד כל פיסת מידע או הבנה לגביה. כמה היא טובה כבן אדם, כמה טוב לב …

 

חמישה שבועות, לאט לאט דברים נבנו אצלי, עדין לא מספיק, אני יודע, אבל נבנה אצלי משהו אחר.

 

היא הפסיקה את זה ברגע, בשיחת טלפון, במילים מדודות ונכונות, בעצב גדול מצידה. אחרי השיחה אני עוד יותר מעריך אותה.

 

היא צודקת.

 

אז זה התחיל בזה והגיע לסרט משחק החיקוי, נכנסתי לקולנוע, ביקשתי "סרט של בנים" … קניתי כרטיס לסרט שהתחיל לפני 6 דקות. נכנסתי לאולם בלי המילקשייק שרציתי (היה מלא תור).

 

הסרט התחיל אצלי בהיסוס כלשהו, קצת איטי לי, קצת לא הבנתי איך הוא "של בנים" (עכשיו שאני חושב על זה, זה בכלל לא סרט של בנים, לפחות לא לפי איך שאני רואה את זה), עלילה שנבנתה בחוכמה בהדרגה, עלילה שמבוססת על סיפור אמיתי, סיפור קשה של אנגליה, של אלן טיורינג (מיהו אלן טיורינג), של מלחמה, של חוכמה של אדם וטיפשות של מדינה.

 

סיפור על גאון, על אהבה, על מלחמה ועל עוד המון … יצאתי טיפה דומע מאחת מסצנות הסיום, ומופתע ממשפטי הסיום שפירטו על "אחרי הסרט" שזרק אותי ישר לאינטרנט לחפש מידע על הבחור.

 

ממליץ בחום על הסרט משחק החיקוי, לא "סרט של בנים", הרבה יותר מזה!

(תודה לבחור שמכר לי את הכרטיס בסינמה סיטי)


ולגבי המילקשייק, יצאתי מהסרט, נסעתי להרצליה פיתוח, קניתי לי מנה אישית של פיצה איכותית (טוני וספה), אחרי קינחתי בגלידה סיצילייה (תודה למוכרת שראתה את המצוקה והסכימה למכור לי למרות שכבר היתה בניקיונות ובסגירת החנות), באוטו, בדרך, דמעות של עצבות ירדו לי מהעיניים תוך כדי התענגות על הגלידה.