מזמן לא כתבתי על ריצה

יש לי חודשים אינטרנסיבים נפשית בכל מה שנוגע לריצה, אני לא יודע אם עקבתם אחרי בעניין ועבור מי שלא (כמו שתמיד אומרים במהדורות החדשות שחוזרות וחוזרות וחוזרות על אותן כותרות מידי שעה כל ערב בטלויזיה), אני אתן את התמצית פה: 

 

– נרשמתי למרתון טבריה הקרוב, שמתקיים ממש בשבוע הבא, עוד פחות משבוע.
– התאמנתי בצורה מאוד אינטנסיבית, בשימוש בתוכנית אימונים מהאינטרנט.
– אחרי חודשיים של אימונים הגעתי למעל 60 ק"מ ריצה בשבוע, כאשר יש לי יום אחד של מנוחה בכל שבוע.
– הייתי "על הסוס" כמו שאומרים.
– ואז רצתי במסלול ובסוף ריצת 12 ק"מ אמרתי לעצמי שאני מגיע לסוף לפני זה שרץ שם … רחוק… ואכן הגעתי לפניו אחרי ספרינט מטורף.
– יומיים אחרי הספרינט הזה לא יכולתי ללכת, שלא נדבר על לרוץ.
– אחרי אורטופד, ושוב אורטופד, וקושי נפשי להודות בכך שאין לי את הזמן להתאמן למרתון טבריה – ביטלתי את הרישום.
– הלכתי לפיזיוטרפיה בקופת החולים.
– נרשמתי למרתון חדש, חודשיים מאוחר יותר, כלומר עוד חודשיים וקצת מהיום (על המרתון הזה אני אכתוב בהרחבה בקרוב).
– התחלתי את האימונים כמעט מההתחלה, במקביל לפיזיוטרפיה…

 

הדבר המרכזי בגינו אני כותב את הפוסט הזה הוא העובדה שמחר אני צריך לרוץ את הריצה הארוכה ביותר שרצתי אי פעם, זו הריצה אליה לא הגעתי בפעם הקודמת … ואני מאוד מאוד רוצה שזו תעבור בשלום ובהנאה מרובה לקראת המשך האימונים …