העבודה לא תמיד משתלמת

לא תמיד העבודה משתלמת, עוד הוכחה שאין צדק בעולם הזה.

כידוע לכם התאמנתי למרתון טבריה 2013 שהתקיים בתחילת חודש ינואר, כתבתי על זה כשהחלטתי לרוץ אותו (ניסיון שני) והבטחתי לעצמי שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אני אעשה את כל מה שצריך כדי שזה יתגשם. הגדרתי את ריצת המרתון כאחד היעדים שלי לשנה הקרובה.

 

הדברים שעשיתי במסגרת היכולת שלי מבחינת לו"ז וכסף היו:

– לקחתי מאמן אישי שיצר עבורי תוכנית אימונים שמתאימה לכושר שלי ושעודכנה מספר פעמים במהלך האימונים ולפי ההתקדמות.

– פיניתי זמן רב לטובת אימונים מסוגים שונים, בהם: אימוני עליות, אימוני אינטרוולים, אימוני נפח, אימוני גמישות וכוח.

– הצטרפתי לקבוצת ריצה חינמית איתם רצתי חלק מהאימונים הארוכים.

– הקפדתי מאוד על מתיחות לפני ואחרי כל ריצה, על תזונה נכונה ועל שעות שינה.

עשיתי הכל, לפחות חשבתי שעשיתי הכל.

 

חודש לפני התאריך המיועד, ליתר דיוק זה היה חודש וחמישה ימים לפני, כשאני מרגיש חזק וטוב, רצתי ריצת נפח עם בחור שהרבה יותר חזק ממני, דחפנו אחד את השני לקצה ובאמת הגעתי לקצה.

שיפרתי את הזמן שלי למרחק חצי מרתון ביותר מ15 דקות, את הזמן למרחק 29 ק"מ ובכלל, הרגשתי חזק !

הריצה הזו הייתה שבועיים לפני הריצה המסכמת שהייתה אמורה להיות 36 ק"מ ואחרי שהתנסתי בריצה של 33 ק"מ כבר פעמיים.

 

התחיל לכאוב לי בחלק החיצוני של הברך.

 

לתומי חשבתי שזה עוד אחד מהכאבים החולפים שבאים לביקור קצר ונעלמים כאילו לא היו מעולם, הפעם זה לא היה הסיפור.

בחלק האחרון של הריצה האחרונה הכאב היה עצום, כאב עד כדי דמעות.

מאז ועד היום עברתי די הרבה, הרבה אכזבה, תסכול, פיזיוטרפיה ותרגילים, הרבה מחשבות על מי אני ומה מגדיר אותי, מחשבות על המקום של הריצה בחיים שלי, המשמעות שלה.

 

אני לא אפרט על הכל בפוסט הזה, עצם זה שהצלחתי להביא את עצמי לכתוב על זה היום, כמעט חודש אחרי שמרתון טבריה 2013 התקיים, זה כבר הישג והתקדמות בהבנה ובהכרה במצב.

התחלתי את הפוסט בהתייחסות לעבודה, עבודה קשה לא תמיד מניבה פירות רצויים אבל תמיד תניב פירות כלשהן. אנחנו צריכים להיות יכולים לראות את כל הפירות והתוצאות של מעשינו גם אם הן אינן מה שייחלנו להן מלחתחילה. לראות, להבין וללמוד.

 

בקרוב אני אעלה את ההמשך …. בינתיים, אימון ריצה נעים ומהנה ובעיקר בטוח ובריא.

פציעות ספורט

אני רץ כבר די הרבה זמן, כמה שנים טובות, אתם יודעים ושותפים לדרך שלי לאהוב את הספורט הזה ולפתח אותו.
עברתי שתי פציעות שהיו משמעותיות, הפציעה השניה שגרמה לי להפסיק לרוץ לשלושה חודשים הפכה אותי לזהיר מאוד בריצה, לא שווה להפסיד שלושה חודשי ריצה בגלל אימון יתר או בגלל עוד קילומטר ריצה שלא מגיע בזמן. אומרים שהפציעה מגיעה תמיד בקילומטר האחרון – זה נכון.

 

עכשיו, בעצם לפני חודשיים בערך, נרשמתי למרתון טבריה, לקחתי על עצמי להפוך את הריצה למשהו יותר משמעותי וגדול. לרוץ מרתון ראשון!
ובכן, לפני מספר שבועות, כשהגעתי לנפחים שבועיים של מעל 50 ק"מ עשיתי טעות ורצתי ריצה קצרה יחסית של 12 קילומטר במהירות גדולה מזו שהייתי אמור, הסיבות והתירוצים מגוונים אבל הבסיס לכולן משותף – אגו !

 

ריצה מהירה גורמת לעומס גדול יותר על כל המערכות, השרירים, הגידים, המפרקים, הגב, הידיים, הריאות הכל עובד הרבה יותר במהלך ריצה מהירה לעומת ריצה רגילה. רצתי וככל הנראה מתחתי גיד ברגל. לא כיף בכלל.
בהתחלה לא רציתי להאמין והמשכתי לרוץ תוך כדי כאב, אבל זה לא ויתר והתגבר אחרי הריצות עד שגם התקשתי בהליכה … אז הלכתי לרופא.

 

אז עכשיו אני במנוחה יחסית, אחרי תשעה ימים בהם לא רצתי בכלל, התחלתי לחזור לריצה קלה לנפח של 5 ק"מ, בערך 30 דקות ריצה קלה יום כן – יום לא.
במקביל ההבנה שאני לא אוכל להשתתף במרתון טבריה נחתה והגיע אלי, ובעצב שלחתי לאיגוד האטלטיקה בקשה לביטול ההרשמה.
עכשיו אני רץ שישה קילומטר, יום כן יום לא, עדיין כואב אבל לא נורא, ורשום לפיזיוטרפיה …

 

השאיפה שלי עכשיו היא לחזק את מה שצריך לחזק, ולהגיע למרתון ראשון חודשיים אחרי מרתון טבריה שבוא אני לא אשתתף.