העבודה לא תמיד משתלמת

לא תמיד העבודה משתלמת, עוד הוכחה שאין צדק בעולם הזה.

כידוע לכם התאמנתי למרתון טבריה 2013 שהתקיים בתחילת חודש ינואר, כתבתי על זה כשהחלטתי לרוץ אותו (ניסיון שני) והבטחתי לעצמי שהפעם, בניגוד לפעם הקודמת, אני אעשה את כל מה שצריך כדי שזה יתגשם. הגדרתי את ריצת המרתון כאחד היעדים שלי לשנה הקרובה.

 

הדברים שעשיתי במסגרת היכולת שלי מבחינת לו"ז וכסף היו:

– לקחתי מאמן אישי שיצר עבורי תוכנית אימונים שמתאימה לכושר שלי ושעודכנה מספר פעמים במהלך האימונים ולפי ההתקדמות.

– פיניתי זמן רב לטובת אימונים מסוגים שונים, בהם: אימוני עליות, אימוני אינטרוולים, אימוני נפח, אימוני גמישות וכוח.

– הצטרפתי לקבוצת ריצה חינמית איתם רצתי חלק מהאימונים הארוכים.

– הקפדתי מאוד על מתיחות לפני ואחרי כל ריצה, על תזונה נכונה ועל שעות שינה.

עשיתי הכל, לפחות חשבתי שעשיתי הכל.

 

חודש לפני התאריך המיועד, ליתר דיוק זה היה חודש וחמישה ימים לפני, כשאני מרגיש חזק וטוב, רצתי ריצת נפח עם בחור שהרבה יותר חזק ממני, דחפנו אחד את השני לקצה ובאמת הגעתי לקצה.

שיפרתי את הזמן שלי למרחק חצי מרתון ביותר מ15 דקות, את הזמן למרחק 29 ק"מ ובכלל, הרגשתי חזק !

הריצה הזו הייתה שבועיים לפני הריצה המסכמת שהייתה אמורה להיות 36 ק"מ ואחרי שהתנסתי בריצה של 33 ק"מ כבר פעמיים.

 

התחיל לכאוב לי בחלק החיצוני של הברך.

 

לתומי חשבתי שזה עוד אחד מהכאבים החולפים שבאים לביקור קצר ונעלמים כאילו לא היו מעולם, הפעם זה לא היה הסיפור.

בחלק האחרון של הריצה האחרונה הכאב היה עצום, כאב עד כדי דמעות.

מאז ועד היום עברתי די הרבה, הרבה אכזבה, תסכול, פיזיוטרפיה ותרגילים, הרבה מחשבות על מי אני ומה מגדיר אותי, מחשבות על המקום של הריצה בחיים שלי, המשמעות שלה.

 

אני לא אפרט על הכל בפוסט הזה, עצם זה שהצלחתי להביא את עצמי לכתוב על זה היום, כמעט חודש אחרי שמרתון טבריה 2013 התקיים, זה כבר הישג והתקדמות בהבנה ובהכרה במצב.

התחלתי את הפוסט בהתייחסות לעבודה, עבודה קשה לא תמיד מניבה פירות רצויים אבל תמיד תניב פירות כלשהן. אנחנו צריכים להיות יכולים לראות את כל הפירות והתוצאות של מעשינו גם אם הן אינן מה שייחלנו להן מלחתחילה. לראות, להבין וללמוד.

 

בקרוב אני אעלה את ההמשך …. בינתיים, אימון ריצה נעים ומהנה ובעיקר בטוח ובריא.

הוספת תגובה