אני רץ כבר די הרבה זמן, כמה שנים טובות, אתם יודעים ושותפים לדרך שלי לאהוב את הספורט הזה ולפתח אותו.
עברתי שתי פציעות שהיו משמעותיות, הפציעה השניה שגרמה לי להפסיק לרוץ לשלושה חודשים הפכה אותי לזהיר מאוד בריצה, לא שווה להפסיד שלושה חודשי ריצה בגלל אימון יתר או בגלל עוד קילומטר ריצה שלא מגיע בזמן. אומרים שהפציעה מגיעה תמיד בקילומטר האחרון – זה נכון.

עכשיו, בעצם לפני חודשיים בערך, נרשמתי למרתון טבריה, לקחתי על עצמי להפוך את הריצה למשהו יותר משמעותי וגדול. לרוץ מרתון ראשון!
ובכן, לפני מספר שבועות, כשהגעתי לנפחים שבועיים של מעל 50 ק"מ עשיתי טעות ורצתי ריצה קצרה יחסית של 12 קילומטר במהירות גדולה מזו שהייתי אמור, הסיבות והתירוצים מגוונים אבל הבסיס לכולן משותף – אגו !

ריצה מהירה גורמת לעומס גדול יותר על כל המערכות, השרירים, הגידים, המפרקים, הגב, הידיים, הריאות הכל עובד הרבה יותר במהלך ריצה מהירה לעומת ריצה רגילה. רצתי וככל הנראה מתחתי גיד ברגל. לא כיף בכלל.
בהתחלה לא רציתי להאמין והמשכתי לרוץ תוך כדי כאב, אבל זה לא ויתר והתגבר אחרי הריצות עד שגם התקשתי בהליכה … אז הלכתי לרופא.

אז עכשיו אני במנוחה יחסית, אחרי תשעה ימים בהם לא רצתי בכלל, התחלתי לחזור לריצה קלה לנפח של 5 ק"מ, בערך 30 דקות ריצה קלה יום כן – יום לא.
במקביל ההבנה שאני לא אוכל להשתתף במרתון טבריה נחתה והגיע אלי, ובעצב שלחתי לאיגוד האטלטיקה בקשה לביטול ההרשמה.
עכשיו אני רץ שישה קילומטר, יום כן יום לא, עדיין כואב אבל לא נורא, ורשום לפיזיוטרפיה …

השאיפה שלי עכשיו היא לחזק את מה שצריך לחזק, ולהגיע למרתון ראשון חודשיים אחרי מרתון טבריה שבוא אני לא אשתתף.