הוא רץ, הוא רץ כבר עשרים שנה, אולי לא בדיוק עשרים אבל הוא רץ כבר הרבה מאוד זמן, ולמרות זאת עכשיו, ברגע הזה ממש, בין חוף ים ביום סגריר ואפור לבין כביש צר בלתי מתוחזק שנמתח לאורכו, כואבת לו הרגל, הברך ברגל שמאל עושה לו צרות מידי פעם, ועכשיו הגיע הרגע הזה שוב.
החוף נמצא רחוק מהבית ממנו יצא לריצה, הבית נמצא אלפי קילומטרים מהבית שלו בארץ מולדתו, והדבר היחיד שיכול להציל אותו מהקור, מהמרחק הרב, מהרוח הנושבת בחוזקה הוא נהג המונית שיקח אותו הביתה.
נכנס למונית תוך כדי ברכת שלום, עוטה מסיכה. גם הנהג עם מסיכה אשר צמודה לפניו ככה שהאוזניים מעט אדומות מהלחץ והחיכוך הרב.
הוא יושב מאחור, מנסה לא לנשום, מידי פעם מהנהן או פולט משפט סתמי כדי לענות לנהג החביב שמנצל את הרגע להחליף כמה מילים עם איש בשר ודם, הוא נזכר שיש קורונה וקצת התחרט שהזמין מונית ולא המשיך בהליכה איטית הביתה, עכשיו אין כבר מה לעשות בעניין הזה ומה שנשאר לו זה לא לנשום בנסיעה הקצרה.
הנסיעה מתארכת, נהג משאית עייף חוסם את הדרך, אחריו מכוניות אשר נוסעות לאט במעלה הגבעה מאריכות את השהות שלו במונית. הוא פתח את החלון באופן חלקי והזכיר לעצמו לא לנשום.
בעודו נוהג, נהג המונית מהרהר בליבו אודות הערב שמצפה לו בביתו, אשתו, אשר זכתה בתואר עובדת החודש בפעם הראשונה ממתינה לו בביתם הקטן, מוכנה לחגוג את הזכיה במסעדת השף היוקרתית שקיבלה כפרס על השעות הרבות שהעניקה באהבה למשרד, הוא לעומת זאת היה מעדיף לבלות עוד ערב שקט בבית אחרי יום עבודה עמוס בדרכים. אולי אחרי שיסים את הנסיעה הזו ימצא מקום מרוחק להחנות את הרכב ולנוח מעט. היום שמצפה לו עוד ארוך.
למה נכנסתי למונית, איך בכלל עשיתי את זה, לא חשבתי על הקורונה? נכון שיש לי מסיכה, נכון שלנהל יש מסיכה, אבל איך. לא יכולתי ללכת הביתה, גם לא לרוץ, הרגל שלי כאבה כאב מוכר שדורש הפסקה מידית של פעילות אחרת הכאב מחליט להישאר. לא היתה לי ברירה.
פתאום הוא שותק, ככה באמצע השיחה שלנו, אולי הוא לא מאלה שמדברים עם נהגי מוניות עלובים, הוא חושב שאני עלוב? לא משנה לי מה הם חושבים, החכמים, המוצלחים, המתנשאים הלבנים, אני עובד, מתפרנס בכבוד ולא שודד אף אחד, שיגידו תודה.
אשתי בבית, הילד בבית ספר, הבית שלי אמנם קטן וישן אבל כל יום יש אוכל על השולחן וגז לחמם את הבית, למה הוא הפסיק לדבר פתאום? למה המשאית הזו נוסעת כל כך לאט?
