עוד אחד מההשלכות וההבנה שנוצרה במהלך השנתיים האחרונות היא זווית הראיה המעט שונה שהתגבשה אצלי ואצל חלק מחברי היקרים לי מאוד, שהעבודה היא לא חיינו. בניגוד למה שאומרים בדורות הקודמים, אפילו חלק מהדור שלי, אני אינני רואה את העבודה כמהות חיי, למזלי יש לי את האפשרות להרוויח פחות ולחיות יותר – הצורך לשרוד הוא לא המניע העיקרי שלי.

שיחות על איזון בין עבודה לחיים התחילו להתהוות ולהתרחש במסדרונות בניין המגורים בו אני שוכר דירה, כאשר נפגשנו אי שם לפני כמה חודשים, מחפשי עבודה, מובטלים, עובדים מהבית וסתם כאלה שפשוט לא בא להם. ישבנו על המדרגות (לא היה לאן ללכת), כל אחד ואחת חלק מהאוכל שבישל /אפה, אני הבאתי לחם מחמצת חם מהתנור, דויד הוציא מלא עוגיות טעימות שלא נראו הכי הכי, אסתי (המבוגרת שבשכנים) הגיע עם קנקן מיץ לימון קר וטעים במיוחד, היו מי שהביאו ממתקים מהפיצוציה למטה. ישבנו וקישקשנו.

באותם ימים העבודה היתה נושא רגיש. חלק עבדו קשה, חלק חששו מאיבוד מקום העבודה, חלק החליטו שמספיק להם, חלק החלו את דרכם העצמאית והיו מלאי מוטיבציה.

השיחות נעו בין עזרה לעצמאיים החדשים לבין המצב בשוק השכירים, הדרישות הגוברות, השכר שנשחק, החשש מפיטורים. דיברנו על איזון בין החיים שלנו, התחביבים, הזמן שנשאר לנו על כדור הארץ, שנ"צ (שפתאום היה כל כך ברור שצריך אותו) ועל הצורך בכסף, בפרנסה מכובדת, בביטחון כלכלי … על הרצון של בעלי החברות להרוויח, על אופן ניהול החברות, ניהול ישיר אותו אנחנו חווים.

לאט לאט השיחות עברו מהמדרגות בבניין למפגשים המשפחתיים, לקולגות, לרשתות החברתיות, המעגל נפרץ והשיח התרחב והתפשט.

אני יושב במשרד וחושב על אותם ימים, כמה צדקנו וכמה טעינו, יושב במשרד ויודע שגם היום אני יוצא מאוחר, כמו אתמול וכמו מחר, שרציתי לטוס אבל אין לי חופש, שבסופש הקרוב אני חייב להכין משהו לעבודה ביום ראשון – שאיזון בין עבודה לחיים אין כאן, אין לי, אין.