במסגרת התחביב המדהים הזה, ריצה, השתתפתי במירוץ הקפת התבור.
ברמת העיקרון הייתי אמור להגיע עם חבר טוב, אבל הוא הבריז ברגע האחרון ונשארתי לבדי במירוץ  בדיאבד זה היה טוב יותר לריצה שלי.

יצאתי לדרכי בשעה 05:30 אחרי שינה קלה מאוד (מרוב התרגשות)  בלי שבדקתי איך מגיעים…
מתישהו אחרי מחלף קיסריה התחלתי להתלבט והתקשרתי לאחי כדי לקבל הוראות …. מזל שאני יכול להעיר אותו בכל שעה.

ככל שהתקרבתי כך גבר הצורך לשירותים, עצרתי בעפולה, איתרתי אותם וסידרתי את העניין במהירות, אחרי קפה אספרסו בארומה המשכתי לדרכי בתחושה פיזית מצויינת.
כשהגתע לקרבת המקום ראיתי רץ אחר ברכב שפונה, בניגוד לכל השאר שעומדים בפקק קטן, החלטתי שהוא אמין מספיק כדי שאני אעקוב אחריו … ויצאתי אחריו לפניה ולחניה (שנראתה לי טיפה מוזר, אבל הייתי כולי באדרנלין) . אחרי 3 דקות הליכה מהרכב, הוא התחיל לרוץ לכיוון המקום, הבנתי שזה רחוק ושאנחנו עומדים לאחר. רצתי.

הזינוק תוכנן ל 08:30, הגעתי לרישום ב 08:22.
קיבלתי את הערכה המלאה שכללה כל מיני דברים ואת הצ’יפ, חיברתי אותו .. את השאר זרקתי לפח מלבד החולצה שהייתה בשקית (אותה פשוט לקחתי איתי ביד כל הדרך – חניתי רחוק) .

מיד אחרי שהצ’פ היה במקומו בנעל החלה הספירה לאחור, ואני עדיין לא עשיתי מתיחה אחת לישועה.
התחלתי להתמתח בהתרגשות תוך כדי הזינוק והתחלת הריצה של כל מאות הרצים במקצה, כשלידי התחילו להתקדם – הצטרפתי והתקדמתי לאיטי לכיוון הזינוק.

איזו התרגשות !!!

הריצה קשה, עליה חדה מאוד בשלושת הק”מ הראשונים של הריצה, אמנם על כביש סלול, אבל זה לא משהו שאני מתאמן לקראתו.
תוך כדי הגעתי לדופק מהיר מאוד יחסית לאימונים במרכז, אבל המשכתי … כמו העליה כך גם הירידה, חדה מאוד … כמו שלמדתי ואני מיישם בריצה, בשיטת poze נשענים קדימה ורצים בלי לבלום. הקצב היה מטורף, במשך 3 ק”מ טסתי לי בין אנשים … קשה.

בחלק האחרון היה מישור, חצי כביש חצי שטח, אני הייתי גמור מהעליה והירידה אבל בקצב ריצה טוב מאוד, עד הרגע שהתחלתי להרגיש מסוחרר… אז הבנתי שהגוף שלי לא ממש רוצה להמשיך והוא מוכן לכבות את כל המערכות אם אני לא אעשה את זה קודם. אז עברתי להליכה. הק”מ האחרון. הקצב הטוב שלי. הכל השתנה.
אחרי הליכה קצרה ראיתי את הצלמים, אם לא יכול להצטלם כשאני הולך, זה דירבן אותי לחזור לריצה איטית ולסיים.