אחרי שישה ימים בהם האויר מזוהם, בהסתמך על נתוני זיהום האויר של המשרד לאיכות הסביבה, לא רצתי.
בימים האלו יצא והייתי זקוק לריצה יותר מתמיד, לבטים והתלבטויות, הרבה עבודה ומחשבות, לחץ … שבימים רגילים משתחרר במהלך ריצה של 6-8 ק"מ בערב.

היום נשברתי ורצתי למרות נתוני זיהום אויר גבוהים יחסית, תכלס הם לא היו קריטיים אבל עדיין, עד היום השתדלתי מאוד לא לרוץ כשהאויר לא נקי.

הריצה הייתה קשה בהתחלה, אפילו חשבתי לקצר אותה או להפסיק, חם יחסית, הרבה אנשים בפארק שהופכים את שבילי הפארק ליותר קשים לניווט, שכחתי את שעון הדופק (למרות שהבאתי איתי את רצועת הדופק) … אבל למרות הכל המשכתי.

אחרי 20 דקות בערך נזכרתי למה כל כך כיף לרוץ, התחושה המדהימה שהכל מתחבר: קצב הריצה מסונכרן עם הנשימה עם הנוף והמחשבות, האויר בדיוק בטמפרטורה הנכונה והמוסיקה בנגן MP3 נמצאת בדיוק במקום הנכון של השיר הנכון… הכל התחבר.
ברגעים כאלה עוברת לי צמרמורת בכל הגוף, תחושת חופש נדירה שמתפשטת והולכת בכל המקומות הפיזיים והנפשיים הקיימים במכלול הזה שנקרא "אני" – וואו.

אז חזרתי לרוץ !!! יש !