אני מנסה להגיע להסבר הגיוני על "איך נקבעת חומרה של בעיה?"

כשלי יש בעיה כלשהיא, היא תהיה הבעיה הכי גדולה בעולם. ככל שהבעיה הזו תהיה רחוקה ממני, כך גם תהיה קטנה יותר – עד שתעלם לחלוטין. וזה מאוד מעניין.

לצורך העניין, נדבר על ציפורן חודרנית ברגל. בעיה לא נעימה לכל הדעות.

אם לי יש ציפורן חודרנית, זה דבר נוראי, המון מגבלות, מאוד מבאס, ועושה תחושה רעה.
אותה ציפורן חודרנית אצל בן משפחה, עדיין לא נעימה. תמיד תרצה שלבני המשפחה שלך יהיה טוב, לכן הציפורן אומנם לא תכאב פיזית אבל תהיה בסביבה כל הזמן.

ציפורן חודרנית אצל חבר טוב, קצת יותר רחוקה – אבל עדיין בסביבה.

אם הציפורן החודרנית היא אצל השכנה ברגל, אז כשנפגשים בחדר המדרגות יש תחושה של "מתי זה יעבור" תחושת הזדהות כל עוד מחכים למעלית, אחרי היציאה כבר שוכחים.

אם היא אצל סתם מישהו בסופר, אז יש שתי אפשרויות. או שבכלל לא מבחינים בה או שבהנאדם צולע, אז מרגישים משהו קטנצ'יק.

ככל שאותה ציפורן יותר רחוקה … ככה היא נעלמת.

מה זה אומר, ראשית זה אומר שכל ציפורן חודרנית גורמת לכאב מהאדם שנושא אותה ועד לזה שרואה אותה בסופר.
די הרבה כאב אצל די הרבה אנשים.

זה אומר גם, שככל שהבעיה רחוקה ממך, ככה פחות נוגעת לך ופחות משפיעה עליך.

האם יש אפשרות להיות בעלים של ציפורן חודרנית אבל להרגיש כאילו אתה רק רואה אותה בסופר ? זה היה פותר הרבה, לא?

מה קורה אם מדובר בחייל חטוף ? האם גם כאן התחושות שלנו הם כאילו יש למשפחה ציפורן חודרנית אחת גדולה?