פספסתי ממש עם הרגע הזה, היום שבוא הייתי מול המחשב, המניה כמעט והגיע לערך בו רכשתי אותה כמה חודשים קודם לכן. הייתי גרידי ורציתי שתעבור כבר לרווח. ביום שאחרי היא שוב, שוב צנחה ביותר מעשרים אחוז. מאז היא צוללת, עכשיו אני במינוס שבעים או שמונים אחוז, שהם פחות או יותר שבעים או שמונים אחוז מכל מה שחסכתי. עברה לי בראש תחושת טמטום.

אהבה, אני כולי מתגעגע לאהבה, לתחושה הזו שעוטפת אותך מתקיימת בכל נשימה ותנועה, בכל מעשה ומחשבה. אהבה לאישה. בת זוג. זוגיות. הכל חסר לי מצד אחד, וכלל לא חסר מצד שני, אבל הגעגוע לתחושה הנפלאה הזו קיים כל הזמן.

חושך בחדר, זה לא סתם שהחדר חשוך, לפני רגע האור דלק והייתי באמצע משהו אבל תוך שניה קפצתי לכיוון מתג האור שנמצא בפינה הרחוקה של החדר, כיביתי את האור למרות שכדי להכין שיעורים צריך שיהיה אור בחדר, ומיהרתי להניח את המצח שלי על אחד השלבים של התריס הפתוח בחדרי. היא היתה מולי, רחוקה וקרובה, בעיקר ערומה. אני לא יודע עליה כלום, רק שפעם בכמה זמן מתמזל מזלי ואני נמצא בחדר, בדיוק שהיא מארגנת את עצמה כשבחדר שלה חלון פתוח ובחדר שלי יש חושך מוחלט. 

אני לא יודע בת כמה היא, אבל היא אישה במלוא מובן המילה, אומרים שילדים הולכים בדרכי ההורים, לומדים מהם ומחכים אותם, אז ביום שבוא החלון בחדר של אמא שלה היה פתוח, ואמא עמדה מולי עירומה כביום היוולדה, הרגשתי בר מזל.

אני רוצה לנסוע לירושלים, להודות, להניח תפילין, להודות, להסתובב בעיר המיוחדת כל כך, להודות, לנשום אותה, להרגיש אותה, להודות, ללכת לאט ולחשוב ולהרהר, אולי אפילו לפגוש את הבחור שראה אותי שם לפני שבועות בודדים, לפני הניתוח. אז הייתי שבור, מודאג, מתפלל לטוב ומתכונן לרע, אז באתי כי רציתי שלפחות תהיה הפעם הזו שלי בירושלים. הבחור עצר אותי בסביבת הכותל, כשהייתי בדרכי חזרה, הוא ראה אותי ובדרכו רצה לעודד אותי, אמר שאם אלוקים היה מעוניין בנשמתי, הוא כבר היה לוקח אותה. זה לא היה הכי מעודד אבל האיש ראה אותי. אני אשמח לראות אותו בקרוב, כשאגיע לירושלים, לכותל, להודות.

בחדר שלי היה ארון גדול, לא היה שטיח, הרצפה היתה חשופה. אני זוכר אותי מחזיק את שתי הידיים השעירות של כפיר ורוקד איתו מרוב שמחה. היו לו ידיים דקות כאלה, הוא היה נמוך גם כשהוא השתדל מאוד להגיע לגובה שלי, הוא ראה כמה אני שמח וישר נכנס לחדר שלי אחרי, תפסתי לו את הידיים ורקדנו וקפצנו, אני זוכר את העיניים שלו פשוט זורחות, שמחנו יחד על שאבא שלי סוף סוף הסכים שנקנה מחשב. המחשב הראשון שלי. דרגון 64 עם טייפ לבן. 

בא לי אופנוע. פעם היו לי אופנועים. אני מכיר את התחושה הזו, החופש שמשתלב עם חוסר הנוחות, המהירות שהולכת כתף אל כתף עם הסכנה, האדרנלין אשר מתערבב בדם ומזניק את קצב הלב, הרגליים שחייבות לפגוש את האספלט בכל עצירה, תשומת הלב והריכוז הנדרש בכל שניה ושניה.

אז בא לי אופנוע, כזה שמזכיר את התחושות, שממלא צורך בחופש בעולם של מחויבויות, שידגיש את החיים.