כחלק מתרגילי הכתיבה שאני עושה, סוג של עבודה פנימית עם עצמי, אני מאפשר לעצמי לשבת במשך כמה דקות, פשוט להתנתק מהעומס של היום, של החיים, להרגיש את החיים שלי בצורה ישירה, בלי פילטרים של שיפוט או השוואה, אפילו בלי הרצונות שלי או השאיפות. פשוט לשבת רגע ולהרגיש.

אז עכשיו, אני יושב, סביבי נמצאים אנשים, חלקם משוחחים, חלקם מהרהרים בינם לבין עצמם, חלק מול הטלפון, יש מי שצוחקים – לפעמים אני אוהב אנשים.

מחכה לחבר.

אני בר מזל, אני יודע שאני בר מזל. הרגשה שמציפה אותי התחילה מהבטן ובתנועה סיבובית שהולכת ומתרחבת מתפשטת בכל הגוף, שומרים עלי.

קצות האצבעות ברגליים נחות בנעליים וללא מאמץ, הרגליים שלי מתוחות קדימה והגב נשען, שקוע על גבי הכסא בבית הקפה. ההתרגשות שלי פועמת, נעה, מסתובבת בכל הגוף. מידי פעם היא נוגעת בעצב ומעוררת רגש חזק יותר, אני יכול לבכות כאן ועכשיו אבל אני לא, בינתיים אני שולט בזה אבל הייתי רוצה להיות יכול לשחרר ולבכות גם כאן במרחב הציבורי, בבית הקפה שבים.

השמש מחממת לרגע כשהעננים מאפשאים לה להמשיך לאדמה, לאנשים, אלי. זה נעים.

המקום הולך ונהיה רועש, חלק מהאנשים החדשים שהגיעו נשמעים בעבודה ולא מודעים לקול שלהם, מדברים בקולי קולות אל מכשיר הטלפון שלהם, לא מודעים למרחב האישי, מתקרבים אלי ומדברים בקול. שניהם הלכו לא לפני שגרמו לכל השאר להגביר את הקול כדי לשמוע את עצמם.

זהו. הרגע שלי חולף. ההתרגשות עדיין מסתובבת אצלי בגוף.