למילים יש קצב, יש להן את הזמן שבוא הן עוברות את מה שהן צריכות כדי להניע את מיתרי הקול ולחמוק בין תנועות השפתיים, יש להן את הקצב בו הן מגלות את עצמן למדבר, קודם במחשבה – אח"כ במרחב. יש למילים שלי קצב.

בתקופה האחרונה הקצב שלהן משתנה, גם היחס בין אלו שמסתובבות להן בתוכי לאילו שמסכימות לצאת החוצה, גם בקצב, גם בתנועה. יש למילים שלי קצב.
גיליתי גם שמילה קטנה יכולה לעשות רעש גדול, לצאת ולטרוק אחרי את השפתיים … ואח"כ לחזור ולשבת בשקט.

עכשיו שקט, המילים מסתובבות, אבל רוצות לצאת ככה, דרך האצבעות ישר למקלדת, למסך, לאתר.. אליך (לא אליך – אליך). יצאו. הנה.
מלא מילים עם כתובת, מילים עם נמען, מילים שיודעות בעצמן שלעולם לא ישמעו אותן. נשאר להן רק הקצב, לפחות עד שהן יתעייפו לגמרי וינוחו.
אמרתי אתכן, חזרתם פנימה כי לא מצאתן את הנמען. אמרתי שוב, שוב חזרתן. ושוב … בפעם האחרונה.
חזרתן, אבל הפעם בלי לצאת יותר. זהו. נגמר.