יש סרטים שהשתיקה יפה להם, בדרך כלל אלו סרטים שלא מעבירים את הצופה בהם דבר, לא סרטים טובים ולא סרטים רעים – כאלה שלא זוכרים ולא שוכחים. חסרי נוכחות.

סוג אחר של סרטים הם אלו ששווה לכתוב עליהם, שיוצאים מהם בתחושת מחוייבות, שחייבים להתריע ולהזהיר את האחרים שלא יעשו את אותה הטעות. היו כאלה עליהם כבר כתבתי בבלוג בעבר, כמו למשל, בעיניים של איימי (אני חושב שזה השם המדוייק אבל לא בטוח).

ויש את הסרטים עליהם אתה רוצה להמליץ, הייתה חוויה, היה מהנה, הכל עבד נכון. בדרך כלל זה לא קורה לי ממש, וכשזה כן קורה אז אני מבין מה מביא אדם לקולנוע ובעיקר את הגדולה של אנשי מקצוע מסויימים מתחום הקולנוע, שחקנים, בימאים, תסריטאים … יש שם מסר (כמעט בכל סיטואציה, בכל תמונה).

אחרי ההקדמה הקצרה שנרקמה כאן, אני שמח שהפעם (והבחירה לא הייתה שלי, אפילו לא הייתה התחשבות בתיאוריית הסרטים שלי שבתקופה האחרונה מתגלה כפחות מושלמת) הסרט היה מהסוג האיכותי יותר. רק ג'יגולו הוא סרט טוב! טוב ממש!

כדי שאתם, מי שלא ראה את הסרט, יפיק הנאה מקסימאלית מהסרט אני לא אכתוב עליו מילה וחצי מילה מלבד העובדה הבולטת שמדובר באוסף שחקנים מהשורה הראשונה – מוכשרים עם "תעודות" ומכך שאולם הקולנוע היה בין 80 ל 90 אחוז ריק (אולי בגלל היום והשעה שהיינו). סרט איכותי באמת.

אז… בלי לקרא את התקצירים השונים שבטח מסתובבים באתרי הקולנועים, בלי יותר מידי התלבטויות או שאלות, פשוט לכו לסרט ותהנו משעה וארבעים דקות של הנאה.