יש דברים שאפשר להתגעגע אליהם בלי לזכור עד הסוף איך הם מרגישים, כאלה שאתה יודע שאתה רוצה אבל פחות יודע להסביר איך הם מרגישים ולמה אתה רוצה אותם. עד שהם חוזרים ומופיעים.
החמימות שמתחילה בנקודה אחת מסויימת, בלתי מוגדרת, מתפשטת ומתפזרת בכל הגוף ומשאירה אחריה ניקיון ומקום לעוד. העיוורון שמלווה, תחושת האופוריה ו"עיגול הפינות" שעכשיו אני ער לה קצת יותר אבל לא "סופר" אותה ולא מעוניין להתייחס אליה, התגעגעתי לזה כל כך ולא ידעתי. איזה דבר זה.
אז הנה אני, שוב מול עצמי ומול התחושות האלה, נע עקב בצד אגודל ומודע לכל פעימה ופעימה.
בשלב הזה ידוע וברור שאין לי את המידע הדרוש כדי לקבוע משהו מהימן מספיק, אבל הצד השני שלי כבר מוכן להמר על תקופה ארוכה, על אושר ושמחה, על משהו טוב מאוד.
הרכבת עוד בדרך למעלה, צוברת גובה – אני מרגיש את הירידה הראשונה עוד לפני אני רואה את קצה המסילה. בלי ידיים.
