בעולם של היום כל אחד ואחת חשופים לכל כך הרבה מידע, כל הזמן, כל היום שלמוח שלנו יש רק את שעות השינה המעטות כדי לעבד את הכל, למיין ולסדר את הדברים.
הטלפון שלנו שנמצא כל הזמן באון-ליין, הפרסומות הגלויות שהמוח מתעלם מהם באופן אוטומטי, הפרסומות הנסתרות שהמוח רואה ומנסה לפענח, האינטרנט, המשימות היום-יומיות, הדאגות הטבעיות ואלו שחדשות לנו, המשפחה, החברים, הזמן שעובר בקצב המיוחד שלו, הרצונות שלנו, השאיפות שלנו, המטרות שלנו, ההנחות שאנו עושים לעצמנו ולסביבה …. אין גבול לכמות המידע היומית שכל אחד סופג.
אז לא להכל אנחנו יכולים להתייחס, חלק מהדברים אנחנו דוחקים הצידה בכוונה, חלק באופן לא מודע, אנחנו מעגלים פינות ומחליקים התנהגויות כדי להגן על עצמנו … מקווים לטוב ועושים לעצמנו רע.
לאחרונה שמתי לב שאני בעומס גדול מהרגיל, הדברים איכשהו מקבלים גוון אחר, צבע שונה … הדחופים באמת עומדים מולי כל בוקר, מחכים שאני אקום מהמיטה, החשובים ממתינים לי לפני שאני נכנס למיטה וזזים הצידה כשאני מתכסה…
הבעיה היא שאלו שנראים לי דחופים וקוראים לעצמם דחופים הם לא החשובים … הם לוקחים את תשומת ליבי אבל הם לא החשובים.
אין לי פתרון לעניין, לא משהו שמצאתי כמחזיק לאורך זמן, מידי פעם אני מפקס את עצמי וחוזר למרכז שלי, הנה – גם עכשיו. התמרכזתי!
יום נעים.
