בבית הספר, כשעליתי לכיתה א', הזיכרון החזק שלי הוא שההורים קנו לי ולאחי שולחנות כתיבה. איזו התרגשות!
המגירות חולקו שווה בשווה, מגירה עליונה עם מפתח, מסילות מדפים בגבהים שונים, שולחן ליד שולחן אבל מאוד פרטי, כיסא נוח לכל אחד. איזו התרגשווותת!

אחרכך במדינה רחוקה אי שם, עברנו, הזיכרון החזק שלי משם גם הוא שולחן הכתיבה שלי. הוא היה אחר, משהו של חו"ל כזה (לא שידעתי את זה בזמנו), כמו ארון כזה שנפתח לשולחן ומדפים. זה היה הראשון. שולחן הכתיבה השני שהיה לי היא עשוי מתכת עם שתי מגירות אותן אני זוכר מלאות תמיד במלא מלא קישקושים …

בתיכון חזרתי לשולחן בכיתה א', כן כן … אותו שולחן היה אצלי בחדר בפורמט מעט שונה (הוא הופרד מהזוג שלו שהיה אצל אחי בחדר). לא זוכר פעם אחת שישבתי לידו ולמדתי במהלך התיכון.

ו.. כסטודנט תמיד התרחקתי מהלימודים כמה שיכולתי, שולחן היה לי, גדול ורחב, עליו היה מחשב שרכשתי במיטב כספי שחסכתי בעבודות סטודנתיאליות שונות, המחשב עלה לי 5000 ש"ח, זה היה בימים הראשונים של האינטרנט … יש לי המון זכרונות ממנו, מראשית האינטרנט, המשחקים … איזה געגוע.

שולחנות כתיבה הן תמיד פינה שמשאירה משהו בחיים, מסמנת תקופה, מאפשרת איזור אישי, משהו מאוד חזק לילד וגם למבוגר.

עכשיו אני צריך שולחן כתיבה חדש 🙂
האם זה סימן לתקופה חדשה .. מקווה שכן.