אני סתום.

יש לי סתימה כל כך חזקה שחוסמת לי את המחשבות.

ביום יום זה לא כל כך מורגש, אבל כשהשמש שוקעת, בעונה הזו היא דואגת לצבוע את השמיים בגוונים של צהוב, כתום, ורוד אדמדם, היא צובעת את השמיים ואת הארץ, הבניינים והחלונות מקבלים צבעוניות חדשה והמוח שלי מתחיל להרגיש את הסתימה.

אין כלום.

פעם השקיעה היתה מרגשת אותי.

היום אין כלום. סתום.

זה לא שאני לא רואה אותה, אני גם יודע שאני מעריך אותה, ברור לי שיש לי בראש הרבה מעבר לסתימה, אפילו, תוך כדי כתיבת המילים האלו, אני יכול להרגיש זרזיף של התרגשות, התרגשות אשר מסמלת התחלה של פתיחת סתימות. היא שם, אבל עכשיו אני מטפל.

ההחלטה הראשונה, לטובת שחרור הסתימה הזו, היא לכתוב. כל יום אני אכתוב קצת, קישקושים, מילים, משפטים חסרי מטרה ואולי חסרי טעם, אבל עצם הכתיבה תאלץ את גלגלי השיניים להתחיל לנוע, את היצירתיות להתעורר ולהפעיל לחץ על הסתימה, תאלץ אותי לפעול. אז אני עושה תרגילים בכתיבה, משהו מאתר כלשהו שמצאתי.

אני רוצה לכתוב תסריט ליוטיוב. משהו שיהיה מתוכנן, עם סיפור מסודר, מחולק לשלשוה חלקים: התחלה, אמצע וסוף. אולי סיפור עם גיבור שמתמודד עם בעיה ומתגבר על קונפליקט, אולי עלי, אולי על אדם דימיוני. מה שחשוב לי בכל העניין הוא קודם כל לכתוב את זה, אח"כ לצלם את זה ואז להעלות את זה ליוטיוב.

יש עכשיו את הקורס הזה של קייסי נייסתת, אם ככה כותבים את שמו בעברית. הוא יהודי, הבחור המוכשר הזה. אני בתוך סערה כלכלית ובעיית עבודה לכן לא קל לי להוציא כסף, אז בינתיים אני לא מוציא. יש איסור על כל הוצאה שאינה הכרחית.

אבל יש קורס.

כזה שאולי אולי ישחרר אותי קצת.

העניין הוא שאני רואה את הסרטונים של הבוגרים של אותו קורס, אף אחד מהם לא נראה כמו קפיצת מדרגה, מה גם שאני אפילו לא הגעתי למדרגות. אני בחוץ, בחול, מחפש את הכיוון אליו ללכת כדי להגיע לאיזו מדרגה מזורגגת – אז, רק אז, אני אוכל לדאוג לקפיצת המדרגה.

בשלב הזה אני מרגיש כאילו כתבתי כל היום. תכלס בטח עברו 3 דקות, אולי 5 מאז שהתחלתי. אבל זה מרגיש כמו יום עבודה. לוגם מהתה שהכנתי. החולצה שלי מתחככת בצלקות מהניתוח וגורמת לתחושת שריפה מקומית לכמה שניות. 

שילמתי ביטוח לאומי.