אחד התחבבים שלי הוא קריאה.
בסוף יום עבודה, רגע לפני שהעיניים הופכות לכבדות מכדי להחזיק את האור, בים, כשהכובע הטמבל שלי מגן על ראשי ומשקפי השמש על עיני, בפארק, בזמן שעור ספורט או ריצה של אחרים, סתם ככה בתור או בפקק ולפעמים ברמזור אדום. קריאה הוא אחד ה-תחביבים האהובים עלי במיוחד.
לא צריך סוללה, לא לחכות שיקרה משהו, לא צריך להתלבש בבגד חגיגי או לאישור של מישהו או משהו, פשוט לוקח ספר. קורא.
לאחרונה נחשפתי לסופר ישראלי בשם סמי מיכאל, כולנו, לפחות רובנו, אמורים היינו לקרוא את ספרו חצוצרה בואדי מתישהו במהלך בית הספר או התיכון. אני זוכר שהייתי אמור לקרא, זוכר שלא קראתי אז.
עכשיו קראתי. והוקסמתי. ונשבתי. והתפעלתי. ואהבתי. ונהנתי. והתענגתי. והמשכתי לספר נוסף של סמי מיכאל. ועוד מעט אני מסיים אותו וכבר ברשותי הספר הבא של סמי מיכאל. סופר מדהים שיודע להפוך את המילים לתחושות, לסרט ברור שרץ בדימיון ונעצר רק כשהעולם החיצוני לוחץ חזק.
אני מודה, עוד לא ראיתי את הראיון, אבל אני בטוח, משוכנע שהראיון עם קובי מודן יהיה מאיר עיניים:
