ציפיות

המאפיין העיקרי של חג הפסח שהספיק לחלוף לפני ימים ספורים היה ציפייה. ציפייה לימי החג ולעושר התכנונים והפעילויות שאמורים היו להעניק לנו חיוניות וחיים.
הדברים היו מסודרים, מורכבים, מתוזמנים מכל קצוות העולם, אירוע שכמותו חווינו לפני שנים רבות וככל הנראה יהיה אחרון מסוגו.
ההתרגשות היתה בשיאה, כמו גם הרצון העז והציפייה שיגיע.

התרגשות שיא

יום לפני הטיסה ההתרגשות היתה בשיאה, אנחנו מגיעים ממקומות שונים ובזמנים שונים, כל טיסה, כל המראה, כל דיוטיפרי של כל אחד ואחת מאיתנו משפיע ומרגש את כולנו בלי קשר למקומו ולמהלכים הבאים שלו. התרגשות שיא שהתחלפה בדאגה וחשש רגע לפני ההמראה, ״עוצרים את כל ההמראות״ הודיעו מההסתדרות והפכו התרגשות טובה לחשש וחוסר ודאות.
אחרי שעות של המתנה בדיוטי פרי, התכתבויות, צפיה בחדשות ושיחות ביננו, ויחד עם התקווה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר הודיעו לנו שהטיסה לא תצא היום וזו נדחתה למחר בבוקר.

הדרך הביתה

עייף נפשית ופיזית, ברכבת עמוסה לכיוון תל אביב, עומד, מתחכך בנוסעים שמיסביב, בדרך חזרה הביתה. הדרך ארוכה ומתארכת, מחפש מונית, לא מוצא מונית, עולה לרכבת, מחליף רכבת בדרך, פוגש חבר מהריצה, יורד מהרכבת, עולה לאוטו, נוסע להורים, עולה להגיד שלום, יורד לאוטו שלי, מגיע הביתה, מארגן את הדברים ללילה ולמחר, הולך לישון בבית. קם מוקדם, מתארגן ומארגן את הדברים, נוסע להורים, עולה להגיד שלום, נוסע לשדה, הטיסה נדחית בשעה.

ממתין…ממתין…ממתין

אחרי דחיה ראשונה של שעה, דחיה שניה ושלישית, בסופו של דבר אחרי 4 שעות המתנה עולים למטוס.

התרגשות שיא

משך הטיסה מוכר וידוע, ארבע שעות ושלושים דקות, אחריהם כ 40 דקות של כניסה למדינה ואני שם. כאשר התיישבו לידי אמא וילד בן חמש שמחתי, כששתי האחיות הקטנות שלו התיישבו עם האבא בשורה שמאחורי הבנתי שהטיסה תתארך. רעש, בכי, כעס ומכות על גב המושב שלי הביאו אותי להבנה שאין ברירה מלבד נשימות, שיחה עם הילד שלידי והמתנה ארוכה עד שהסוללות האנושיות שיושבות מאחורי יתעייפו ויעברו לטעינה.

נחיתה. תורים. עומס. ואני שם.

היומיים הראשונים היו כצפוי, אושר גדול, שמחה רבה ואהבה גדולה. אט אט נאספנו מקצוות העולם, שמחים על החום והאהבה הגדולה, על המנוחה של הגעגוע העצום שמתרוצץ בנו בשגרה, על הקרבה והמזל שהאיר לנו פנים. יחד.

24 שעות לתוך האירוע

קרובים, צמודים, שמחים ואוהבים. התחלנו להרגיש לא טוב. פיזית. נראה שיחד עם ירידת המתח וימי החג המתוקים הגוף שלנו לא שם לב לוירוס הקורונה שהתגנב לו והתמקם בגוף והחל לפעול.

מכאן הדברים הלכו והתדרדרו, עם הרצון לשמור על האושר הגדול של כולנו, עננה גדולה הביאה אותנו לפעול ולנהל את האירוע לטובת בריאות כולנו. נפרדנו. חלקנו עברו למלון קרוב. הפסקנו לצאת. היה פחות.

מכאן והלאה המצב הלך והחמיר. אט אט נדבקנו כולנו ועברנו תהליך דומה של חום, כאבים, תחושה של שפעת, הקלה והחלמה. תהליך שהיה דומה ושונה ביננו, חלקנו זכינו ל״תוספות״ וחלקנו להקלות.

הזמן שקבענו לנו יחד. שלנו יחד. השתנה, התארך. הסתיים. ויצאנו כל אחד לביתו. עייפים. מחלימים בגוף ובנפש. הציפיות והאכזבות. האושר שחווינו לזמן קצר והדאגה מתערבבים בכולנו. מעורבבים בכולנו.

חופש פסח 2023

אמשיך לפרט על האירועים הספציפיים, לשתף גם תמונות בודדות שכן צולמו, האירוע רחוק וקרוב כאחד, החופשה רק הסתיימה וכולנו עייפים משנכנסנו, מתגעגעים יותר, רוצים את הקרבה שהיתה לרגע קט והתפוגגה בבליל של חיידקים. פעם ראשונה של כולנו.