ביני לבין עצמי חשבתי, מה היה קורה אם זה היה ביום הריצה שלי …. מה אם אני הייתי שם.
תאונת החתירה של יסמין פיינגולד בירקון שהתרחשה אתמול העמידה אותי בהלם.
עשרות אנשים שמסתכלים (רואים אותם בכל הסרטונים שהוצגו), עשרות בני אדם שסובבים סביב מחזה קשה מאוד של אדם בצרה ובסכנת חיים מידית ולא מתפקדים (או שמוצאים זמן לצלם).

חשבתי מה אני הייתי עושה במצב כזה…
בתחושה שלי הייתי קופץ למים מתוך אינסטינקט להציל חיים, אבל זו באמת לא חוכמה להרגיש ככה בדיעבד.

לדעתי בכל אחד יש רצון להציל חיים ברגע של אסון, הדבר הזה מלוווה בפחד וחשש שהם רגשות אנושיים לגמרי וטבעיים לגמרי בכל אחד מאיתנו יש סוג של מאבק כוחות בין הרצון להציל לבין הפחד מהפעולה הנידרשת, מהסכנה.

אני לא מקנא בתחושות של אלו שעמדו ליד ולא הגיבו, אני לא מקנא בהם באותו רגע ולא אחריו.

הצלת חיים היא הדבר העליון מבחינתי, חונכתי על כך (אני חושב שרובנו חונכנו כך).
כולי תקווה שיסמין תחלים החלמה מהירה ומלאה!