מזמן לא ראיתי סרט שיכולתי לכתוב עליו משהו טוב, ובכן, גם הסרט 2012 לא הולך לסחוט ממני המלצות חמות למרות שהוא לא סרט גרוע.
העלילה נחמדה אך לא ממש מציאותית, התרחיש שצוייר בסרט היה מביא לפעולות שונות מצד המין האנושי, מה שגורם לדברים להיות קצת לא מציאותיים. תגידו "אבל זה סרט … לא?" זה סרט – נכון, סרט שקרוב למציאות שלנו (ראש ממשלת ארה"ב כהה עור) לכן מתבקש שההתנהגות של האנשים תהיה יותר קרובה למציאות.
הרגעים המרגשים של הסרטים האמריקאים מופיעים בדרך כלל פעם אחת בסר אמריקאי, למשל בארמגדון, השיחה של ברוס וויליס עם הבת שלו לפני שהוא פיצץ את עצמו על האסטרואיד, אבל כאן, ב 2012 חגגו על הסיטואציה הזו פעם אחר פעם: המוסיקה השתנתה, הקצב וטון הדיבור, ממש סוחט דמעות. לא פעם ולא פעמיים … ולא שלוש.
אם זאת, זה הסרט הכי מעניין שראיתי בתקופה האחרונה, החזיק אותי ואת הקהל באולם במתח יחסי וגרם לנו להרגיש את החששות והפחדים של הדמויות בסרט.
מומלץ ללכת לראות, אבל אם אין מקומות טובים באולם אין צורך להתעקש …
