עוד לא עבר יום שלם מאז הפעם האחרונה שהתראינו, ואני כולי עטוף בגעגועים חזקים לנוכחות שלך לידי. משהו לא הגיוני קורה לי איתך, כל כך לא הגיוני, כל כך חזק.

התחושות שמלוות אותי בימים האחרונים הם כמו תזכורת מהעבר הרחוק, תזכורת לרגעים חזקים (לטוב ולרע), לעובדה שעם הדברים הטובים מופיעים רגשות נוספים של חוסר בטחון, של פחד, של אימה (לפעמים), הרעיון שכל כך טוב עכשיו פשוט נראה חלומי.

אני לא יודע למה, למה אני מרגיש כמו שאני מרגיש. אם זה בגלל שאני מתגעגע לתחושה הזו והכל בעצם ביני לבין עצמי. הזיכרון הריגשי הזה, שהתעורר בי מתרדמת ארוכה של כמה שנים טובות, פשוט "התלבש" עליך.
או
שזו את, אישה שלא פגשתי כמותה בחיי, אישה שתמיד רציתי כזו. לא כי את יפה, לא כי את מאוד מוכשרת, לא בגגל מה שעשית או רצית לעשות … פשוט בזכות מי שאת בפנים. בבטן. בנשמה. אני חייב חהגיד שאת כן יפה, כן מוכשרת, כן עשית דברים מרשימים, וכן – יש לך שאיפות מעוררות הערצה. אבל זה לא בגלל זה.

אבל אני באמת לא יכול לשים את האצבע על ה"מקור" האמיתי. היום אני פשוט מרגיש – כל הזמן מרגיש – כל כך מרגיש שזה מתיש אותי עד כדי כך שאני לא יכול לישון או לנוח או לעשות משהו.

זה לא מכתב אהבה. לפחות לא עד שאני אדע שאני אוהב.
אבל את יודעת שזה כתוב עליך, לפחות זה.

****
לכל הקוראים שמכירים ויודעים את הדברים שעברו עלי עד כה, אני יודע שזה פוסט קצת מפתיע, אבל בחודשיים האחרונים אני בסוג של רכבת הרים רגשית (אפשר להבין את הסיבה) והיום זה גם כאן. אז סליחה על הקפיצה בנושאים – אלו הם חיי.

***