כבר שכחתי מזה, למרות הטרטור ולמרות חוסר הנוחות זה פשוט כאילו לא היה – אבל זה היה.
כשקניתי את כרטיס הטיסה שלי לארה"ב הדבר החשוב ביותר שעמד לנגד עיני היה המחיר, המחיר של כרטיס הטיסה. 

– לא היה אכפת לי משך הטיסה,
– לא היה אכפת לי איזו חברת תעופה תיקח אותי,
– לא היה אכפת לי כמה מטוסים אני צריך להחליף בדרך,
– אפילו לא היה אכפת לי היכן יושיבו אותי במטוס,
הדבר היחיד היה מחיר הטיסה.

ראיתי לנגד עיני רק את המטרה – להגיע לארה"ב (לא את הדרך).
זה בעם המוצר שקניתי, להגיע.
(על נוחות הדרך לא היה לי רצון לשלם בכסף)

אז באמת מצאתי טיסה שהייתה יחסית זולה והתאימה לי עם התאריכים, הדבר העיקרי וכמעט היחיד שהיה כרוך בחוסר נוחות היא עצירת ביניים של 9 שעות.
כשהזמנתי את הטיסה 9 שעות נראו לי משהו זניח וחסר משמעות, נראה לי שממש הסתדרתי 🙂

מאז טסתי וחזרתי, והיום אני כאן. כמו שכתבתי בשורה הראשונה, בכלל לא זוכר את הדרך ומרוצה מהעובדה שאני כאן (ושלא איבדו לי את המזוודה).
אבל מה שאני רוצה עכשיו זה להעביר לכם את החוויה של ההמתנה בשדה התעופה, ההמתנה שעברתי (בסוף אני מבטיח גם לכתוב אם היה שווה):

– כשעשיתי צ'ק אין נתנו לי כרטיס עליה למטוס רק לחלק הראשון של הטיסה, באותו רגע אמרו שבשדה מיד אחרי הנחיתה אני אוכל להקבל את הבורדינג של החלק השני.
– טסנו כ 12 שעות, לא הצלחתי לישון ממש וכשנחתנו הייתי עייף.
– הלכתי לדלפק המידע ושלחו אותי לביקורת דרכונים כדי להיכנס למדינה ורק שעתיים לפני הטיסה לעשות צ'ק אין מחדש (אמרו שככה זה).
– אחרי שעה של המתנה בתור של ביקורת הדרכונים, הפקיד אמר שאני לא צריך לעשות את זה ושבדלפק אחר יתנו לי את כרטיס העליה למטוס.
– הלכתי לדלפק והמתנתי כשעתיים בתור.
– אחרי שהגעתי לפקיד מחברת התעופה, הוא בדק ואמר שאני חייב לעבור בביקורת הדרכונים.
– הלכתי ועברתי ביקורת דרכונים, הפעם ללא תור.
* עכשיו כבר הייתי ממש עייף, שלוש שעות עמידה בתורים אחרי 12 שעות טיסה, לפחות שלחו לי את המזוודה ישר הביתה.

– בכל הקונקשן הזה חסכתי משהו כמו 120 דולר, ולא רציתי לבזבז אותם בקניה של חטיפים, סנדויצים ושתיה. אז קניתי לי קפה וישבתי בבית קפה באולם ההמראות, מחכה שיעבור הזמן.
– עכשיו היו לי כארבע שעות המתנה בישיבה ובהסתובבויות בטרמינל עד לטיסה.
– חיכיתי כשעה בתור של הביטחון רק כדי לגלות שהטיסה מלאה ושיש קבוצה של ילדים רעשניים במיוחד (להזכירכם, אני אחרי 20 שעות בדרכים, 26 שעות מהפעם האחרונה שישנתי).
– אחרי הבידוק עשיתי צ'ק אין וכיוון שהטיסה הייתה אובר בוקינג לא קיבלתי מקום, קיבלתי "סטנדביי".
– בשעה וחצי בדיוטי פרי יצא לי להרהר הרבה אם היה שווה את הכסף, ביני לבין עצמי הדעות היו חלוקות.
– לאחר שקראו לי לקבל מקום אי שם בסוף המטוס במושב האמצעי ממש ליד קבוצת הילדים הרעשניים הבנתי שזה לא ניגמר עד שזה לא ניגמר.

הגעתי הביתה בשלום, אחרי 34 שעות בדרכים וללא שינה במשך 40 שעות בערך.
אחרי הנחיתה והשינה העמוקה ביותר שאי פעם ישנתי החלטתי שהיה שווה 120 דולר, למרות שלא הייתי ממליץ על זה לאף אחד בשום מצב אני חושב שגם בפעם הבאה אני אנהג באותה דרך.