אתמול, או יותר נכון, הבוקר הסתיימו מסיבות וחגיגות העצמות של מדינת ישראל. מסיבות שסימנו את שנת ה 60 להקמתה של מדינת ישראל בארץ ישראל. התל-אביבים חגגו כאילו אין מחר.

הייתי שם, ברחובות ת"א העמוסים באלפי חוגגים, לבושים ומגונדרים, נושאים עימם כל מיני אלמנטים של חג: פטישי ענק, בלונים, ספריי קצף או חוטים …. ועוד. הישראליות האמיתית לא נשארה בבית, להיפך, היא הגיע עם כולם לחגוג.

אז ראיתי את עם ישראל כפי שהוא יכול להיות: יפה, מנומס, אוהב, מתגעגע, כמהה, חוגג, מזדהה …. פשוט מדהים לראות שמי שאתמול קילל בכביש מישהו שרצה רק לעבור נתיב, היום נותן זכות קדימה מתוך רצון טוב ואהבה.
אולי זה בכלל לא יום העצמאות אלא השפעת יום הזיכרון – שלדעתי הוא היום הכי חשוב בשנה, היום היחיד שאנחנו מספיק ברי מזל כדי לראות ולהכיר את האנשים שבזכותם יש לנו עוד נשימה … עוד תקווה … עתיד.

אולי ביום העצמאות, אנחנו נותנים ביטוי מול הסביבה, שמושפע מיום הזיכרון. אז אנחנו אוהבים, מודים, וסולחים אחד לשני. רוצים גם להיות גיבורים בחלקת האלוהים הקטנה שלנו ….

אז….

– מדהים (ויפה) לראות שאנחנו, כעם, יכולים גם להיות בני אדם.
– עיצה … אם זה היה ככה כל השנה – היה יותר טוב לכולנו.

רק טוב לכוולללםםםם !