ריצה בימי קורונה

הקורונה הזו מעיקה על כולנו, המבוגרים שכלואים בביתם שחרדים לגורל האכזר שמחכה להם בחוץ, וירוס בלתי נראה שמוצא את דרכו אליהם דרך האנשים אותם הם אוהבים. וירוס אכזרי.

האוכלוסיה השני שמרגישה את עומס הסגר היא האוכלוסיה הצעירה יותר, הילדים, אשר פתאום ביום בהיר אחד אסרו עליהם לצאת מהבית בטענה שמסוכן שם, שינו להם את כל התפיסה על חיבוק, נשיקה, ובכלל קרבה פיזית למי שהוא לא מהמעגל המשפחתי הקרוב ביותר.

וככה זה ממשיך, ההורים שאמונים על הפרנסה והדאגה לשלום ושלמות המשפחה נמצאים במצב לא רגיל של השלמה עם מצב חדש, היערכות כלכלית, ניהול משק בית בתנאים קשים, דאגות כלכליות עד כדי דאגות קיומיות של ממש.

איפשהו בסוף, קהילת הספורטאים, הם בעצם כולנו, מי שעשה ספורט כדי להתנתק לרגע, כדי לחשוב, כדי לפגוש חברים או כדי לשמור על הגזרה, מוצא את עצמו תחת גזירה. 100 מטר מהבית. 500 מטר מהבית. עם חברים, בלי חברים… ותחת זאת מקבלים קנסות של מאות שקלים בעת חריגה מהמטרים שהוקצבו.

הרצים מתחלקים לכמה סוגים, חלקם מצאו את עצמם מוותרים על הריצה (ומשלמים על זה), חלקם רצים כרגיל (ומשלמים על זה), חלק אימצו את הכללים ורצים ברדיוס של 100 מטר מהבית, 500 מטר מהבית, מכירים את השכונות ואת התנהלות הערים בעת משבר זה.

עכשיו אנחנו לקראת הסוף. בעצם זה הסוף הראשון, כאשר בחדשות מפחידים אותנו שהכל עלול לחזור בגל שני של הדבקויות. מצד אחד משחררים ללא פיקוח אמיתי, מצד שני מהלכים עלינו איימים ומצהירים שהעתיד עדיין בספק.

אז רצים כשאפשר. רצים היכן שמותר, העיקר הוא שרצים.

היתרונות הגדולים הם שהריצה בעיר הביאה אותי באופן אישי להתחזק פיזית, העליות שיש כאן הכתיבו אימונים אינטנסיביים יותר – יצאתי מחוזק 🙂

הוספת תגובה