זה התחיל לפני שבועיים בערך, זה נגמר היום. כמו שכתבתי, או כמו שהשתמע אז, הייתי מאוהב בה. ממש מאוהב. זה התקדם מדהים, לאט (כמו שאני אוהב), עם נוכחות מלאה בכל שלב ושלב, בלי לדלג לסוף. זה היה כל כך טוב – הייתי בעננים.

זה המשיך קצת פחות טוב, עם הזמן התגלו כל מיני דברים לא נעימים, דיברנו עליהם – אז הרגשתי כמו מישהו שחטף אגרוף בבטן תוך כדי ריצה. הייתי בכל מעודי בתוך העניין ואחרי זמן קצר יחסתי חטפתי את המכה. העלה בי המון שאלות, ביני לבין עצמי.

למה אני עושה את זה לעצמי, למה אני מרשה לעצמי להתאהב על בסיס כל כך רעוע וקטן, כמעט בלי בסיס בכלל. חשבתי על זה די הרבה ומצאתי את התשובה – אני מוכן להסתכן באכזבה גדולה כי אני יודע שאני יכול לעמוד בה, ואני מאוד רוצה שהסיכוי הקטן מאוד (מסתבר) יתממש, וזו באמת תהיה היא.

זו לא היא. לא האישה שלי …

אחרי השיחה, ידעתי שזהו, אבל היא הייתה חולה ואני עדיין החזקתי איזו תקווה קטנה בלב, מאז עברו יומיים – שלושה, נגמרה והתמוססה לה התקווה, למרות ההערכה שלי אליה, ולמרות הידיעה שהיא באמת אדם טוב ומיוחד, ולמרות שחלק ממני עדיין חושב שזה לא היה אמור להיגמר ככה, היום סיימנו את זה.

שנינו.

לפני שבועיים הייתי על גג העולם, היום אני עם לב שבור … וואוו!
מרגיש כמו רכבת שנסעה הכי מהר, ירדה מהפסים, התגלגלה סביב עצמה במהירות עצומה כמה עשרות פעמים, ועכשיו, הקרונות כולם מונחים ללא תנועה אחד אחרי השני, אחד לצד השני, בכל מיני זויות ומצבים, עשן לבן עולה לשמיים …