לכל אחד יש את הדימוי של עצמו, מכיר בדברים שלדעתו חלשים יותר ובדברים שלדעתו חזקים יותר. ברגע האמת, בשעת המבחן, כל אחד "ישלוף" את הדברים החזקים. כדי שהצד השני יראה ויתרשם מהם.

ככל שרוצים יותר, ככל שחשוב יותר, ככל שיש יותר מה להפסיד, כך הרצון גובר, כך האינטנסיביות של החשיפת הצד השני למידע גדלה יותר. אם נרצה להעביר לצד השני תכונה שלנו, למשל הומור, נידרש להשקיע זמן ומחשבה ויישום בפועל של פעולות שונות שיציגו אותנו כבעלי חוש הומור.

על אחת כמה וכמה, כשאנו חושבים על כמות רבה של תכונות אותן נרצה להבליט ולהציג בתקופת זמן לא ידועה.

מה קורה לנו? אנחנו מפסיקים להיות שם, מתחילים בסוג של מירוץ נגד סטופר לא ידוע, ובתהליך הבלטה קיצוני של תכונות "טובות". ההפסד הישיר הוא הבלטה של תכונות רעות מאוד, כמו: אטימות, אי הקשבה … וההפסד העקיף הוא אי הצגה של תכונות שנחשבות "רעות" אך במקרים מסויימים יחשבו דווקא אולו לתכונות טובות מול הצד השני.

המטרה פשוט מסתירה את הדרך, פוגעת בה.

ההארה הזו קפצה לי בראש לאחר פגישה (דייט), בו עברתי סוג של סמינר על "מי זו שמולי" והיה מאוד אינטנסיבי … לא אמרתי מילה. כמעט. שמעתי וראיתי המון מידע, וראיתי את המידע המוסתר בחלקו …

אז איך נכשלים בדייט? ככה בדיוק. מילת המפתח היא סבלנות. הכל צריך להתנהל כאילו יש את כל הזמן שבעולם (ככה הוא באמת יהיה), ובאמת יש … כשזה זה.

אז את העיצה הזו אני מקדיש לכל הדייטים הבאים שלי …  נתראה ..:)