יום אחד, אורנית (ידידה טובה שלי מזה כמה שנים) סיפרה לי שיש לה רעיון חדש, ושהיא רוצה לנסות אותו עליי. ברגע הראשון הרגשתי קצת "מוזר", מה פתאום היא רוצה לעשות עליי ניסויים? ההרגשה הזו היתה בגלל שלא הקשבתי להמשך המשפט, שמן הסתם הרגיע אותי.. "אני רוצה לעשות סדנא חד פעמית
בשתי מילים (למי שרוצה את "השורה התחתונה"), סרט מחורבן. עם הרחברה קלה, סרט פרווה, ריק מתוכן, במהלכו קיבלתי שלוש הצעות לצאת (לא ניצלתי אותן בשבילכם). הסיפור על ילדה שנמצאת במרכז מאבק בין הורים, גירושין, חברים, נישואים נוספים של כל אחד מבני הזוג ולבסוף חיבור בין בני הזוג של הגרושים.
תמיד הייתה לי בעיה עם לופטים, אירועים בלופטים נתפשו אצלי כמשהו מאוד זול שמיועד לפעילות מאוד מסויימת. לא התחברתי לזה. אבל עכשיו גדלתי קצת, הזמינו אותי והלכתי לאירוע בלופט במרכז הארץ, האירוע היה צפייה משותפת בשידור ספורט על גבי טלויזיית ענק שמחוברת למערכת סאונד משוכללת. כך היה: רצינו קצת
קניתי לי מצלמת אקסטרים שלפי התוכניות תשמש אותי כשאני רץ (בתקווה), כשאני רוכב באופני השטח וכשאני צולל. המצלמה עצמה חדשה באופן יחסי ובעלת ביקורות טובות בכל העולם, גם הצלם התת מימי חגי נתיב כתב המלצה על יכולות המצלמה והשימוש בה. הרשמים שלי מהזמן הקצר איתה (ואני ארחיב כשאצבור עוד
אני ממש מתלבט לגבי חוג צילום. יש לי איזה משהו שאומר, אולי אני אהיה צלם כשאהיה גדול, צלם מוכר ומוכשר שמביא תמונות נדירות מכל העולם ! צלם בעל שם עולמי ! אבל מיד אחרי, אני פותח את האינטרנט ומוצא שאני וכל העולם כבר צלמים, כולנו מעלים תמונות בכל יום לכל
אני מתרגל (עושה) יוגה, על זה כתבתי בעבר. בסטודיו נעים ואינטימי אני מתרגל יוגה בהוד השרון, המדריכה /מנחה היא דנה (לא סתם קוראים למקום דנה יוגה) והכל פשוט נפלא. כרגע אני עדיין מתרגל רק פעם אחת בשבוע, עניין של זמן ועלויות, אבל בהחלט מרגיש שינוי פיזי (בשבילי, הפיזי הוא העיקר כיוון שזה
כמה זמן עבר מאז הטיפול האחרון, ניסיתי להיזכר ולא ממש הצלחתי, יותר משנה, יותר משנה וחצי, יותר משנתיים … יותר מידי זמן. היום היה לי חופש מעבודה וחופש מהלימודים אז הקדשתי את כולי לאקווריום מים מתוקים שיש לי, כל-כולי. טיפול תקופתי לאקווריום מים מתוקים שלי כלל: – החלפת פחם
ברור שיש כאלה שלא יסכימו, שיגידו דברים, שירתעו ויסתובבו אחרי כמה דקות, אבל (וזה אבל גדול) תרגול יוגה זה דבר מדהים. בלי להתייחס לרבדים הרוחניים אליהם אני לא מתחבר ממש, עבורי הם כמו סיפורים שמישהו מספר לי (כאלה עם מוסר השכל או תובנות), אבל החלק הפיזי מאוד מדבר אלי מאוד
אני רץ מלא זמן, כמו שכתבתי לכם וכחלק מהדרך שלי בריצה התכוננתי לריצת מרתון טבריה בשנה שעברה וגם בשנה הנוכחית, בשני המקרים הייתי צריך לעצור את הכל ולוותר על הריצה בגלל פציעה. לקחתי אחריות, נשכתי שפתיים, עברתי מהלך נפשי משמעותי עצם הוויתר הראשון ובייחוד בשני. המרתון השני היה אמור לקרות,
פעם, לפני כמה שנים, שני רצים החליטו לשבור שיאי ריצה ולעשות מסלול לאורכה של מדינת ישראל, מדן ועד אילת. אם זכרוני אינו מטעה אותי, התכנון שלהם היה לרוץ בשעות הבוקר המוקדמות מרחק של 30 ק"מ, ובשעות אחה"צ 30 ק"מ נוספים, סה"כ 60 ק"מ ריצה ביום (שהם יותר ממרתון וחצי ליום).
