טלטלה רגשית.

אני לא בחור רגיש מידי, לא חושב שחורג מהסטרדרט בתחום הזה, אבל מה שעברתי בששת החודשים האחרונים היה מעבר לרמת הרגשות הנורמלית. היינו – נפרדנו – היינו – נפרדנו – היינו – נפרדנו …. "כולה" שישה חודשים. לא ידעתי כמה אפשר להספיק בשישה חודשים (ועוד בלי להשיג שום דבר משמעותי).

ממש עייף אותי כל העניין הזה.

עכשיו, אחרי הפרדה האחרונה, שנראה לי שלפחות מבחינתי זו באמת האחרונה חביבה (וזהו), אני די שלם עם העובדה שאיתך זה לא יהיה לעד …. כדי להסיר ספק, הייתה תקופה בתחילת הדרך שחשבתי שיש לזה סיכוי טוב מאוד. אח"כ התחושה הלכה והתפוגגה לאיטה.

אז אני שלם, יודע שעשיתי את מה שאני יכול בהתחשב בחיים עצמם ובתקופה שהייתה, ואני יודע גם שזה לא מתאים ביננו, יותר מידי קשה ופחות מידי מתגמל (ברור שלהחזיק קשר זה לא משהו פשוט, אבל תמיד אמור להיות שכר לצד העבודה הקשה – אצלנו לא היה, לפחות לא הרגשתי את זה).

קצת מוזר לכתוב עכשיו, כשבעצם אני יודע שתקראי, וברור לי שאין מכאן לאן ללכת יחד, הדרך המשותפת שלנו  הסתיימה והתפצלה לשתי דרכים שונות בכיוונים שונים וביעדים שונים … אז למה לכתוב את זה בכלל?

מאז שביצענו את החלפת הציוד, והשארת כאן את הדברים כולם (גם את המתנות שבפרידה האחרונה שמרת), יותר קשה לי עם זה, יותר חושב על מה שהיה ועל הדרך שעשינו יחד …. איפה שהוא במרחב הזמן גם התחלנו איזו דרך (די מאוחר והלכנו ממש מעט … אבל משהו כן זז), אז חשבתי שאם אני אכתוב קצת – אולי המצב שיתפר בשבילי. אני חושב שהוא משתפר.

תודה על המתנה, תודה על הספר … ודרך צלחה. אני מקווה שתמצאי את שלך בקרוב.