תרגילי כתיבה: איך שחררתי את תקיעות הכתיבה

כשנתקעתי בכתיבה עשיתי תרגילי כתיבה קצרים. כאן כל התרגילים.

תרגיל בכתיבה

נכתב ב-28.02.2022

אני סתום.

יש לי סתימה כל כך חזקה שחוסמת לי את המחשבות.

ביום יום זה לא כל כך מורגש, אבל כשהשמש שוקעת, בעונה הזו היא דואגת לצבוע את השמיים בגוונים של צהוב, כתום, ורוד אדמדם, היא צובעת את השמיים ואת הארץ, הבניינים והחלונות מקבלים צבעוניות חדשה והמוח שלי מתחיל להרגיש את הסתימה.

אין כלום.

פעם השקיעה היתה מרגשת אותי.

היום אין כלום. סתום.

זה לא שאני לא רואה אותה, אני גם יודע שאני מעריך אותה, ברור לי שיש לי בראש הרבה מעבר לסתימה, אפילו, תוך כדי כתיבת המילים האלו, אני יכול להרגיש זרזיף של התרגשות, התרגשות אשר מסמלת התחלה של פתיחת סתימות. היא שם, אבל עכשיו אני מטפל.

ההחלטה הראשונה, לטובת שחרור הסתימה הזו, היא לכתוב. כל יום אני אכתוב קצת, קישקושים, מילים, משפטים חסרי מטרה ואולי חסרי טעם, אבל עצם הכתיבה תאלץ את גלגלי השיניים להתחיל לנוע, את היצירתיות להתעורר ולהפעיל לחץ על הסתימה, תאלץ אותי לפעול. אז אני עושה תרגילים בכתיבה, משהו מאתר כלשהו שמצאתי.

אני רוצה לכתוב תסריט ליוטיוב. משהו שיהיה מתוכנן, עם סיפור מסודר, מחולק לשלשוה חלקים: התחלה, אמצע וסוף. אולי סיפור עם גיבור שמתמודד עם בעיה ומתגבר על קונפליקט, אולי עלי, אולי על אדם דימיוני. מה שחשוב לי בכל העניין הוא קודם כל לכתוב את זה, אח"כ לצלם את זה ואז להעלות את זה ליוטיוב.

יש עכשיו את הקורס הזה של קייסי נייסתת, אם ככה כותבים את שמו בעברית. הוא יהודי, הבחור המוכשר הזה. אני בתוך סערה כלכלית ובעיית עבודה לכן לא קל לי להוציא כסף, אז בינתיים אני לא מוציא. יש איסור על כל הוצאה שאינה הכרחית.

אבל יש קורס.

כזה שאולי אולי ישחרר אותי קצת.

העניין הוא שאני רואה את הסרטונים של הבוגרים של אותו קורס, אף אחד מהם לא נראה כמו קפיצת מדרגה, מה גם שאני אפילו לא הגעתי למדרגות. אני בחוץ, בחול, מחפש את הכיוון אליו ללכת כדי להגיע לאיזו מדרגה מזורגגת – אז, רק אז, אני אוכל לדאוג לקפיצת המדרגה.

בשלב הזה אני מרגיש כאילו כתבתי כל היום. תכלס בטח עברו 3 דקות, אולי 5 מאז שהתחלתי. אבל זה מרגיש כמו יום עבודה. לוגם מהתה שהכנתי. החולצה שלי מתחככת בצלקות מהניתוח וגורמת לתחושת שריפה מקומית לכמה שניות. 

שילמתי ביטוח לאומי.

מה אני מרגיש עכשיו?

נכתב ב-08.03.2022

כחלק מתרגילי הכתיבה שאני עושה, סוג של עבודה פנימית עם עצמי, אני מאפשר לעצמי לשבת במשך כמה דקות, פשוט להתנתק מהעומס של היום, של החיים, להרגיש את החיים שלי בצורה ישירה, בלי פילטרים של שיפוט או השוואה, אפילו בלי הרצונות שלי או השאיפות. פשוט לשבת רגע ולהרגיש.

אז עכשיו, אני יושב, סביבי נמצאים אנשים, חלקם משוחחים, חלקם מהרהרים בינם לבין עצמם, חלק מול הטלפון, יש מי שצוחקים – לפעמים אני אוהב אנשים.

מחכה לחבר.

אני בר מזל, אני יודע שאני בר מזל. הרגשה שמציפה אותי התחילה מהבטן ובתנועה סיבובית שהולכת ומתרחבת מתפשטת בכל הגוף, שומרים עלי.

קצות האצבעות ברגליים נחות בנעליים וללא מאמץ, הרגליים שלי מתוחות קדימה והגב נשען, שקוע על גבי הכסא בבית הקפה. ההתרגשות שלי פועמת, נעה, מסתובבת בכל הגוף. מידי פעם היא נוגעת בעצב ומעוררת רגש חזק יותר, אני יכול לבכות כאן ועכשיו אבל אני לא, בינתיים אני שולט בזה אבל הייתי רוצה להיות יכול לשחרר ולבכות גם כאן במרחב הציבורי, בבית הקפה שבים.

השמש מחממת לרגע כשהעננים מאפשאים לה להמשיך לאדמה, לאנשים, אלי. זה נעים.

המקום הולך ונהיה רועש, חלק מהאנשים החדשים שהגיעו נשמעים בעבודה ולא מודעים לקול שלהם, מדברים בקולי קולות אל מכשיר הטלפון שלהם, לא מודעים למרחב האישי, מתקרבים אלי ומדברים בקול. שניהם הלכו לא לפני שגרמו לכל השאר להגביר את הקול כדי לשמוע את עצמם.

זהו. הרגע שלי חולף. ההתרגשות עדיין מסתובבת אצלי בגוף.

עוד תרגיל בכתיבה

נכתב ב-09.03.2022

פספסתי ממש עם הרגע הזה, היום שבוא הייתי מול המחשב, המניה כמעט והגיע לערך בו רכשתי אותה כמה חודשים קודם לכן. הייתי גרידי ורציתי שתעבור כבר לרווח. ביום שאחרי היא שוב, שוב צנחה ביותר מעשרים אחוז. מאז היא צוללת, עכשיו אני במינוס שבעים או שמונים אחוז, שהם פחות או יותר שבעים או שמונים אחוז מכל מה שחסכתי. עברה לי בראש תחושת טמטום.

אהבה, אני כולי מתגעגע לאהבה, לתחושה הזו שעוטפת אותך מתקיימת בכל נשימה ותנועה, בכל מעשה ומחשבה. אהבה לאישה. בת זוג. זוגיות. הכל חסר לי מצד אחד, וכלל לא חסר מצד שני, אבל הגעגוע לתחושה הנפלאה הזו קיים כל הזמן.

חושך בחדר, זה לא סתם שהחדר חשוך, לפני רגע האור דלק והייתי באמצע משהו אבל תוך שניה קפצתי לכיוון מתג האור שנמצא בפינה הרחוקה של החדר, כיביתי את האור למרות שכדי להכין שיעורים צריך שיהיה אור בחדר, ומיהרתי להניח את המצח שלי על אחד השלבים של התריס הפתוח בחדרי. היא היתה מולי, רחוקה וקרובה, בעיקר ערומה. אני לא יודע עליה כלום, רק שפעם בכמה זמן מתמזל מזלי ואני נמצא בחדר, בדיוק שהיא מארגנת את עצמה כשבחדר שלה חלון פתוח ובחדר שלי יש חושך מוחלט.

אני לא יודע בת כמה היא, אבל היא אישה במלוא מובן המילה, אומרים שילדים הולכים בדרכי ההורים, לומדים מהם ומחכים אותם, אז ביום שבוא החלון בחדר של אמא שלה היה פתוח, ואמא עמדה מולי עירומה כביום היוולדה, הרגשתי בר מזל.

אני רוצה לנסוע לירושלים, להודות, להניח תפילין, להודות, להסתובב בעיר המיוחדת כל כך, להודות, לנשום אותה, להרגיש אותה, להודות, ללכת לאט ולחשוב ולהרהר, אולי אפילו לפגוש את הבחור שראה אותי שם לפני שבועות בודדים, לפני הניתוח. אז הייתי שבור, מודאג, מתפלל לטוב ומתכונן לרע, אז באתי כי רציתי שלפחות תהיה הפעם הזו שלי בירושלים. הבחור עצר אותי בסביבת הכותל, כשהייתי בדרכי חזרה, הוא ראה אותי ובדרכו רצה לעודד אותי, אמר שאם אלוקים היה מעוניין בנשמתי, הוא כבר היה לוקח אותה. זה לא היה הכי מעודד אבל האיש ראה אותי. אני אשמח לראות אותו בקרוב, כשאגיע לירושלים, לכותל, להודות.

בחדר שלי היה ארון גדול, לא היה שטיח, הרצפה היתה חשופה. אני זוכר אותי מחזיק את שתי הידיים השעירות של כפיר ורוקד איתו מרוב שמחה. היו לו ידיים דקות כאלה, הוא היה נמוך גם כשהוא השתדל מאוד להגיע לגובה שלי, הוא ראה כמה אני שמח וישר נכנס לחדר שלי אחרי, תפסתי לו את הידיים ורקדנו וקפצנו, אני זוכר את העיניים שלו פשוט זורחות, שמחנו יחד על שאבא שלי סוף סוף הסכים שנקנה מחשב. המחשב הראשון שלי. דרגון 64 עם טייפ לבן.

בא לי אופנוע. פעם היו לי אופנועים. אני מכיר את התחושה הזו, החופש שמשתלב עם חוסר הנוחות, המהירות שהולכת כתף אל כתף עם הסכנה, האדרנלין אשר מתערבב בדם ומזניק את קצב הלב, הרגליים שחייבות לפגוש את האספלט בכל עצירה, תשומת הלב והריכוז הנדרש בכל שניה ושניה.

אז בא לי אופנוע, כזה שמזכיר את התחושות, שממלא צורך בחופש בעולם של מחויבויות, שידגיש את החיים.

תרגיל כתיבה להפגת השעמום

נכתב ב-09.01.2023

תקופה קשה לחיפוש עבודה. כן. מעולם לא חיכיתי כל כך הרבה (יחסית – הכל יחסי) לראיון עבודה.

כבר סיפרתי לכם שאני מחפש עבודה, לא ממש התייחסתי לעובדה שאני צריך למצוא עבודה, חייב למצוא עבודה. והסיבות לכך רבות:

• זקוק להכנסה קבועה ובטוחה כדי להמשיך ולחיות ברמת החיים שלי (אותה אני רוצה ואוהב).
• זקוק לקרבה עם אנשים, קולגות מקצועיים, שיעוררו אותי ויספקו לי אתגרים מקצועיים, ילמדו ויעזרו לי להתפתח אישית ומקצועית.
• זקוק לצאת מהבית. מזמן לא יצאתי.
• שמתי לב שבימים האחרונים אני לא אני, לא כמו שאני מכיר אותי ולא כמו שאני רוצה להיות. תנו לי לקוחות מתלוננים לטפל בהם.
• ניקיתי את הבית יותר מידי פעמים. האם אני אני?
• רוצה מאוד לעבוד.

אז החלטתי לעשות תרגיל כתיבה, בעיקר כי חזרתי לקרא הרבה, ואני מאוד מעריך וזה קסם גדול בעיני היכולת לכתוב ספר, לספר סיפור מורכב ומשוכלל ולהעביר מסרים ורגשות דרך המילה הכתובה. זה כשרון מטורף שהייתי שמח אם היה לי קמצוץ ממנו. אבל אין. אבל יש בלוג. ויש תרגילי כתיבה. הנה. כותב.

ראיתי תרגיל:

צריך לשמוע מוסיקה ללא מילים למשך כמה דקות, אחכ לכתוב את התחושות והדימיונות אותם חוויתי במהלך השמיעה ואחריה.

אז אין לי אפשרות כרגע לתרגיל, אבל שמרתי לי אותו ליום אחר. אולי למחר.

מכירים חברה שמחפשת עובדים? איזה לוח דרושים חדש ומרענן?

עוד בנושא: עיצוב חדר ילדים: רעיונות, רהיטים ובטיחות · ההכנה למרתון הראשון שלי: יומן אימונים למרתון טבריה