ברוכים הבאים

בסוף השבוע הראשון שאחרי הסגר, יצאנו כמה חברים לרכב בשביל ישראל לאופניים בדרום. אני אספר בכמה מילים עלינו: אני – רוכב בינוני מינוס, יש לי אופני שטח שקניתי במחיר מופקע בעקבות הקורונה (ממש לפני 6-7 חודשים), ניסיון הרכיבה שלי מסתכם

אז כמו כולם, לפחות כמו מי שהצליח להישאר בעבודה בזמן הקורונה, גם אני עובד מהבית כבר חודשים ארוכים. העבודה מהבית שונה לחלוטין מהעבודה במשרד ודורשת ממני (ונראה לי שמכל מי שעובדים מהבית) יכולות נוספות. כיוון שאני לא הורה, לפחות לא

תקופת החל"ת יחד עם תקופת האבטלה והעבודה מהבית מתערבבות לכדי עיסה של פרקים וסדרות שונות ומשונות של נטפליקס עם פסקי זמן שתשומת הלב עוברת ליוטיוברים מכל העולם וסרטי DIY משונים. השאלות שלכם, חברים יקרים, שותפים לגורל, קולגות מהעבודה מגיעות אלי

לא מדובר בחברה היקרה שלי, לא ה girl friend שלי אלה החברה אשר בה אני עובד. אני עובד בחברה אבל כבר כמה חודשים טובים שאני עובד בחברה מהבית. בעקבות העבודה מהבית, והעובדה שזה כנראה מה שיהיה בחודשים הקרובים, קנו לי

מזמן לא כתבתי על סרט, לא כתבתי על סרט כי לא הייתי בסרט. הסרט הזה שאנחנו חיים בו בחודשים האחרונים, הסרט שבגללו אין אפשרות ללכת לסרט, לנסוע למשפחה, לטוס לחו"ל, הסרט הזה שמשתנה עם הזמן והופך לסרט אימה שאף אחד

אני מוצא את עצמי בישיבה, לא, אני לא מתכוון לישיבה בה לומדים תורה, אלה לתנוחת ישיבה. בימים אלו לצערי אני חייב להשתמש בתחבורה ציבורית, כשאני מתיישב באוטובוס אני מרגיש איך הקורונות הקטנות מנסות להתקרב אלי, ממש פחד אלוהים. אחרי הישיבה

תקופת הקורונה עשתה מהפכה של ממש אצלנו בחברה, אני עובד (ברוך השם) ולא פוטרתי בגל הפיטורים האחרון, אבל מרגיש כמו לעמוד על סולם רעוע ולנסות לצבוע את התקרה עם מברשת קטנה – לא הכי בטוח בעולם. מצד אחד ידוע לי