אז כמו כולם, לפחות כמו מי שהצליח להישאר בעבודה בזמן הקורונה, גם אני עובד מהבית כבר חודשים ארוכים. העבודה מהבית שונה לחלוטין מהעבודה במשרד ודורשת ממני (ונראה לי שמכל מי שעובדים מהבית) יכולות נוספות. כיוון שאני לא הורה, לפחות לא כרגע, אני מתאר לעצמי שההורים שעובדים מהבית נתקלים באתגרים קשים
כמה התלבטויות, כמה שאלות, כמה מחשבות וקונספירציה!כאילו לאנשים כבר אין אמון, אפילו לא בעצמם. בשבועות האחרונים, מאז החל מבצע החיסונים בארץ, אני שומע יותר ויותר אנשים ששואלים את עצמם ואת הסביבה שלהם אם כדאי או לא כדאי להתחסן, אם מדובר במהלך כלל עולמי למעקב אחרי האנשים או שזה חיסון נגד
תקופת החל"ת יחד עם תקופת האבטלה והעבודה מהבית מתערבבות לכדי עיסה של פרקים וסדרות שונות ומשונות של נטפליקס עם פסקי זמן שתשומת הלב עוברת ליוטיוברים מכל העולם וסרטי DIY משונים. השאלות שלכם, חברים יקרים, שותפים לגורל, קולגות מהעבודה מגיעות אלי מכל ערוץ תקשורות אפשרי, וואטסאפ, מיילים, טלפונים. אז החלטתי לייצר
לא מדובר בחברה היקרה שלי, לא ה girl friend שלי אלה החברה אשר בה אני עובד. אני עובד בחברה אבל כבר כמה חודשים טובים שאני עובד בחברה מהבית. בעקבות העבודה מהבית, והעובדה שזה כנראה מה שיהיה בחודשים הקרובים, קנו לי כספת ביתית והתקינו לי אותה בתוך הארון שלי, לא שהיה
מזמן לא כתבתי על סרט, לא כתבתי על סרט כי לא הייתי בסרט. הסרט הזה שאנחנו חיים בו בחודשים האחרונים, הסרט שבגללו אין אפשרות ללכת לסרט, לנסוע למשפחה, לטוס לחו"ל, הסרט הזה שמשתנה עם הזמן והופך לסרט אימה שאף אחד לא הזמין או רצה. הסרט הזה עוד לא נגמר. אני
אני מוצא את עצמי בישיבה, לא, אני לא מתכוון לישיבה בה לומדים תורה, אלה לתנוחת ישיבה. בימים אלו לצערי אני חייב להשתמש בתחבורה ציבורית, כשאני מתיישב באוטובוס אני מרגיש איך הקורונות הקטנות מנסות להתקרב אלי, ממש פחד אלוהים. אחרי הישיבה באוטובוס אני נכנס למשרד ומתיישב בעמדה שלי, שם אני יושב
תקופת הקורונה עשתה מהפכה של ממש אצלנו בחברה, אני עובד (ברוך השם) ולא פוטרתי בגל הפיטורים האחרון, אבל מרגיש כמו לעמוד על סולם רעוע ולנסות לצבוע את התקרה עם מברשת קטנה – לא הכי בטוח בעולם. מצד אחד ידוע לי שהכל זמני, שאם יפטרו אותי אני אסתדר, כבר הייתי שם.
אחרי אירוע חמור מאוד אצלנו בחברה הרגשתי שאני חייב לכתוב את זה שכולם ידעו ויראו שמגרסות זה לא משהו שצריך או כדאי לזלזל בו. בחברה שלנו יש הוראה ששום חומר לא יוצא מכאן, יש דגש על חומרים שזורקים: דפים, מכתבים, מזכרים, מדבקות, דיסקים ניידים, מעטפות, אפילו יש הוראה לגרוס את
הקורונה הזו מעיקה על כולנו, המבוגרים שכלואים בביתם שחרדים לגורל האכזר שמחכה להם בחוץ, וירוס בלתי נראה שמוצא את דרכו אליהם דרך האנשים אותם הם אוהבים. וירוס אכזרי. האוכלוסיה השני שמרגישה את עומס הסגר היא האוכלוסיה הצעירה יותר, הילדים, אשר פתאום ביום בהיר אחד אסרו עליהם לצאת מהבית בטענה שמסוכן
מיותר לציין שהתקופה האחרונה היא אחת הקשות בקנה מידה עולמי. העולם נראה כמו מקום קטן בו כל הכל משפיע על הכל. הקורונה, שפרצה בסין באחד השווקים "הרטובים" (wet market) בתוך עיר, היום נמצאת בכל מדינה בעולם וגובה מחיר עצום בכל אספקט שקיים: הבריאות של כולנו בסכנה כזו או אחרת, המצב
